מנהג
ידוע הוא בתפוצות ישראל, לעשות סעודה לרגל סיום מסכת כמובא במסכת שבת: "אמר
אביי, תיתי לי דכי חזינא לצורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לרבנן".
וכן מובא בשיר השירים רבא על הפסוק "ויעש משתה לכל עבדיו", מכאן שעושין
סעודה לגומרה של תורה. ובים של שלמה כתב, שאפילו מי שלא סיים את המסכתא מצווה רבה
שישמח עם המסיים, וראיה מאביי ששמח עם התלמיד חכם למרות שהוא עצמו לא סיים. וכן
כתב המהרש"א שעושים סעודה לכל רבנן כאילו חזינא דכולם למדו בשלימות עד סיומא.
דרשנים
רבים נוהגים, לשאת הדרן בסעודת הסיום ולחבר את המסכת עם תחילתה בפלפולא דאורייתא.
ראיתי
בשם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, שבשלהי חודש אדר תשכ"ב, נערך סיום על מסכת
יבמות בישיבת סלבודקא ורבי יחזקאל השתתף באמירת ההדרן על המסכת. ופתח ואמר: "יש
נוהגים בסיום מסכת לומר הדרן שנועצים את סוף המסכת בתחילתה כדרך הלוויתן שמכניס את
זנבו לתוך פיו, אבל הלוא נאמר על זה בתהלים לוויתן זה יצרת לשחק בו, אם כן כל
עניין נעיצת הזנב בפה, דהיינו הסוף לראש, הוא רק בשביל לשחק בו, ויתכן שאין זה
לאמיתה של תורה ולכן הנני מעדיף לומר לפניכם איזה חידוש לאמיתה של תורה בעניין שבסוף
המסכת בלי לשחק בנעיצת הסוף בהתחלה".
ואף
אני אנהג כן בעקבות רבנו יחזקאל, ונעסוק בדברי הגמרא בסוף המסכת: "אמר רבי
אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב
שלום בוניך".
ראשית,
נראה כאן דבר מאוד מעניין. ארבע מסכתות יש בש"ס, שמסתיימות בדברי אגדה שאינם
קשורים כלל לסוגיה שלפני כן, וכל ארבע המסכתות מסתיימות באותה אגדה המוזכרת כאן
בתוספת כמה שורות שמזכירים אותן גם בתפילת שחרית: "אמר רבי אלעזר אמר רבי
חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל
תקרי בניך אלא בוניך. שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול, "יהי שלום בחילך
שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך,
ה' עז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום.
ארבע
המסכתות הן: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות. מה הן ראשי התיבות של ארבע מסכתות אלו? בניך!
וצריך
להבין את הפסוק הראשון שמצטט התנא: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך",
אל תקרי בניך אלא בוניך. תמיד כשהתנא אומר 'אל תקרי... אלא', הכוונה היא לומר
שהמדרש אינו ניתן להבנה ללא התיקון בפסוק. כך הוא בתנא דבי אליהו שהבאנו לעיל: אם
היינו מנסים לדרוש את הפסוק 'הליכות עולם לו', לא היינו לומדים מכך שכל השונה
הלכות בכל יום הוא בן העולם הבא. רק לאחר ששינינו את המלה 'הליכות' ל'הלכות', אפשר
ללמוד את הדבר הזה. התיקון 'אל תקרי בנייך אלא בונייך', אם כן, אמור לאפשר את
הלימוד שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, אבל לא ברור מה נוסף לנו בתיקון הזה.
לכאורה יש פה אמירה נוספת, שהבנים הלומדים תורה, חוץ מזה שהם מרבים שלום הם גם
מוסיפים בניין.
שמעתי
הסבר נאה לכך, והוא שכאשר בונים בניין ישנם בעלי מלאכה רבים. אם כולם היו רַצָּפִים
או צַבָּעִים או טייחים או חשמלאים הבניין לא היה עומד על תילו. דוקא העובדה שכל
אחד הוא מקצוען בתחום אחר – דוקא זה מאפשר בניין לתפארת. כך גם בלימוד תורה: התורה
לא נועדה רק לתלמידי חכמים או רק לרבנים. היא נועדה לחקלאי שחוזר בלילה עייף והולך
לשיעור דף יומי, לאיש המחשבים שמתחיל את היום שלו בשיעור, לרופא שבאמצע היום מוצא
זמן ללכת לשיעור דף יומי, ולאיש העסקים ששומע את השיעור בדיסק במשך נסיעותיו. כל
אחד מאלה הוא תוספת יפה לבניין, וכך הם מרבים שלום בעולם. כשכל אחד מבין שלכל
יהודי יש תפקיד אחר, זה מרבה שלום בעולם.
אולם
אם נעיין קצת באמרה "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", לכאורה תתעורר
תמיהה על כך, שהרי אין לך מחלוקות גדולות כמו תלמידי החכמים בבתי המדרשות שנחלקו
זה עם זה, ולפעמים גבה טורא ביניהם. ולדוגמה נראה את המחלוקת שלמדנו במסכת זו,
מסכת יבמות דף צו עמוד ב: "אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה
דר' יוחנן. שמע רבי יוחנן, איקפד. עול לגביה רבי אמי ור' אסי, אמרו ליה: לא כך היה
המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי
יוסי, עד שקרעו ספר תורה בחמתן? קרעו ס"ד? אלא אימא: שנקרע ס"ת בחמתן,
והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים!
וכן הוה".
למה
אמר רבי יוסי בן קסמא שבית הכנסת יהפוך לעבודה זרה? על זה צריך לזכור את דברי
חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה
להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו
מחלוקת קורח וכל עדתו". ולכאורה אפשר לתמוה, האם לא תהיינה מחלוקות בישראל?
האם אין אנשים שיש להם דעות מנוגדות עם חבריהם? על כך מסביר רבנו יונה בפירושו על
מסכת אבות פרק ה' משנה י"ז, שלא המחלוקת עצמה היא שמתקיימת אלא הנחלקים הם
אלו שמתקיימים, דהיינו שהמחלוקת אינה על דרך האמת ומחרחרי ריב מרחיבים אותה
וגורמים לשנאה, אז אינה לשם שמים וסופה כמחלוקת קורח חס ושלום. ובגלל שבוויכוח של
שני גדולי האמוראים רבי אלעזר ורבי יוסי, התערבו אחרים שאינם מגדולי ישראל במחלוקת
והם אלו שקרעו ספר תורה מחמתם, לכן אמר עליהם רבי יוסי בן קסמא שהמקום יהפוך להיות
עבודה זרה. אבל כאשר צדיקים נחלקים ביניהם בדברים העומדים ברומו של עולם ואין
הבריות הפשוטות משיגים בדעתם את הדעות השונות, ואינם מתערבים בהם ולא מציתים את אש
המחלוקת, אז היא מחלוקת הלל ושמאי כדי לדעת מהי ההלכה ולהמשיך לחיות בשלום, והם
תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם. ודווקא על ידי השיטות השונות והדעות המחולקות,
מתוך אהבה ואחווה, אפשר לבנות יחד את העולם בכל צורותיו השונות ורבגוניותו.
דורנו
שהוא דור עקבתא דמשיחא סובל מצרות רבות של מחלוקות ומריבות המכלות כל חלקה טובה,
עלינו לזכור שכל אלו אינם בגדר מחלוקת שהיא לשם שמים וגם אם אנו רואים גדולי ישראל
שחלוקים בדעותיהם זה מזה, אין הדברים נוגעים לנו כהמון העם ואנו צריכים לדעת לכבד
את כל תלמידי החכמים ולהשתדל להרבות שלום בעולם.
וכשם
שזכינו לסיים מסכת יבמות, כן נזכה לסיים וללמוד מסכתות וספרים אחרים לשמור ולעשות
ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה