פרשת וארא

1. תמונת השבוע - כתב חרטומים בככר רומא

בתקופת מצרים העתיקה, היתה צורת כתב ייחודית בידי המלומדים והמכשפים במצרים, כתב הירוגליפי המכונה "כתב חרטומים". הכתב ייחודי בכך, שהוא משלב סימנים וצורות שונות יחד עם אותיות א"ב. נשתמרו טקסטים רבים מאותה תקופה, על מגילות פפירוס, על קירות קברים ומקדשים, והכתב כולל אלפי סימנים ודמויות אנשים ובעלי חיים.

כתב החרטומים המצרי נכנס לשימוש גם בתקופה ההלניסטית וברומא העתיקה. מאותן שנים נותרו לדורות מונומנטים מפוארים, עליהם חרוטות כתובות בכתב החרטומים. ביניהם המגדל הצר שבתמונה, הממוקם בכיכר בשם "פיאצה דל פפולו" בעיר רומא.

2. תמונה היסטורית - "פפירוס איפוור"

במוזיאון הארכיאולוגי בהולנד, מוצג פפירוס מצרי עתיק שבו מתוארת תקופה קשה מאוד במצרים, תיאור המתאים לתיאורי המכות שהביא הקב"ה על פרעה והמצריים כמסופר בפרשתנו. בפפירוס מתוארת מצרים במצב של אסונות טבע, הפיכת מעמדות, מגיפות, רעב ומוות.

בין השאר מופיעים שם משפטים אלו: "הנהר הוא דם, אך אנשים עדיין שותים ממנו, אנשים נרתעים מבני אדם וגוועים למים", "כל החיות לבם בוכה", "אכן נאכלו על ידי האש", "אין למצוא פירות ולא ירק", "היתה צעקה גדולה במצרים, הנהמה נשמעה בכל הארץ מעורבת בקינות" ועוד.

3. פתגם השבוע

"בנים אתם לה' אלקיכם" - החטא הגדול ביותר הוא, שאדם שוכח שהוא בן מלך. (רבי שלמה מקרלין)

4. סיפור קצר

פעם פרצה מגיפה קשה, לא עלינו, בעיירה בויסק. באו יהודים אל רבי מרדכי אלישברג ואמרו לו, שצריך לפשפש ולחפש חטאים בעיר, שמא בגללם באה המגיפה. אמר להם הרב: אומנם מצווה לפשפש במעשים ולשוב בתשובה, אבל זאת צריך כל אחד לעשות לעצמו ולא לחפש חטאים אצל אחרים. במקום זאת, בואו ונצא יחד לחפש חולים בעיר, כדי להמציא להם תרופות ולהצילם. יצא הרב לפקח על עסקי הצלת נפשות והמגפה נעצרה.

5. בדיחה יהודית

רבי משה יצחק מפוניבז', היה עוסק גם במסחר ונדד רבות לצורך מסחרו. מפני זאת היה נעדר הרבה מעירו למשך שבועות ארוכים. פעם אמר בהלצה: בני קהילתי רוצים זה מכבר להעביר אותי מכהונת הרבנות בעירנו, אלא שאין הם מוצאים אותי אף פעם בביתי, כדי למסור לי את כתב הפיטורין...

6. מושג ביהדות - מידה כנגד מידה

עשר המכות באו לפרעה "מידה כנגד מידה", על הייסורים והצער שגרם לבני ישראל במצרים.

העיקרון של מידה כנגד מידה מובא כמה פעמים בתורה, כתורת גמול להעניש אדם לפי התנהגותו, וכדברי חז"ל: "במידה שהאדם מודד - מודדין לו". לכל אורך התנ"ך, יש דוגמאות רבות של הענשה בהתאם למעשים, החל מהנחש הקדמוני שפיתה את אדם, עבור במבול ובדור הפלגה, וכלה בתולדות מלכי ישראל. עונשים גופניים באים לאדם המזיק מידה כנגד מידה, כמו "עין תחת עין" ו"כאשר עשה כן יעשה לו". דתות רבות העתיקו שיטה זו מדברי התורה הקדושה וגם הם דגלו בשיטת העונש המידתי.

7. שו"ת בהלכה - שימוש במגב מים בשבת

שאלה: האם מותר להשתמש במגב מים לגריפת מים על השיש או על הריצוף?

תשובה: מעיקר הדין כמבואר בשולחן ערוך, יש איסור לשטוף בשבת את הרצפה, מפני שחוששים שמא האדם יישר גומות (בורות קטנים) בקרקע. והאיסור חל גם אם הרצפה מרוצפת, מפני שחוששים שמא ישטוף גם רצפה שאינה מרוצפת.

למעשה, במקום שיש בו הרבה לכלוך, כמו במטבח ובבתי חולים והשטיפה נצרכת באופן מיוחד, אפשר לשטוף את הרצפה המרוצפת עם מגב.

בבית רגיל, אם התלכלך בבית מקום מסוים, אפשר לשפוך שם מים ולנגב באופן המותר, אך לא לשטוף שטח גדול. גריפת המים תיעשה באמצעות מגב עם מקל, אך בלי סמרטוט חלילה, מפני איסור 'סוחט'.

מותר להשתמש במגב ידני, על מנת לגרוף מים שנשפכו על השיש או על השולחן, ועדיף להשתמש במגב שאין לו ספוג.

חודש שבט

החודש:

§         החודש החמישי לחודשי השנה מבריאת העולם, והחודש האחד עשר לחודשי השנה בתורה ליציאת מצרים,  הוא חודש שבט.

§         השם שבט מוזכר פעם אחת בתנ"ך, בספר זכריה: "ביום עשרים וארבע לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט, בשנת שתים לדריוש היה דבר ה' אלא זכריה בן ברכיהו בן עדוא הנביא לאמר".

§         השם שבט כמו כל החדשים עלה מבבל, ובאשורית הוא נקרא בשם "סבטו" מלשון מכה על שם הרוחות הנושבות בו.

§         יש הטוענים, כי שם החודש שבט הוא מלשון ענף זמורה, המסמל את פריחת האילנות בחודש זה. ואכן, קיים צמח הנקרא "שבטבט" וענפיו דומים לשבטים.

§         דורשי רשומות דרשו חודש זה בראשי התיבות: "שנתבשר בשורות טובות".

§         חודש שבט לעולם הוא בן שלושים יום.

§         בראש חודש שבט, התחיל משה רבנו לדבר לעם ישראל את דברי התורה בעבר הירדן, עד יום מותו בז' באדר, כפי שנאמר בתחילת ספר דברים: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש, דבר משה אל כל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם".

§         בט"ו בשבט (ולפי בית שמאי בא' בו), חל ראש השנה לאילן לעניין מעשרות, כדי לדעת אם לעשר מעשר שני או מעשר עני ולדעת לאן לשייך את הפירות שחנטו. אי אפשר לתרום מפירות של שנה שעברה על פירות של שנה זו, ואם תרם אינה תרומה.

מזל החודש

§         מזל חודש שבט הוא מזל דלי, על שם הפסוק: "יזל מים מדליו", כדי לרמז שחודש זה חל בסוף תקופת הגשמים והוא מסמל את הבורות המלאים והדליים שבהם שואבים את המים כדי להשקות את העצים והנטיעות.

§         הדלי מסמל הוצאת מים קדושים ומים חיים היא התורה הקדושה מהבארות של האבות הקדושים, וכן הדלי אותיות ילד שיש כוח בחודש זה להעניק לילד את המשך התורה וקיום המצוות. 

§         חודש שבט מסמל את תחילת השנה החקלאית והפרחים מתחילים להוציא ניצנים ופריחה מחודשת. עצי ההדר מתחילים ללבלב ומתרבים פרחי הבר בשלל צבעים המרנינים את הלב.

חודש שבט באספקלריה חסידית

מייסד החסידות הבעש"ט נ"ע לימד אותנו, שכל הבריאה כולה חדורה תוכן רוחני. בכל דבר גשמי, גם דומם, צומח וחי, ישנה חיוניות שמקורה בדבר ה', שמכוחו נברא העולם ומלואו והוא ממשיך להתקיים בכל רגע מחדש בכל חפץ שנברא. מיסודות החסידות הוא, שכל תופעה המתגלית ונעשית בעולם, כל אירוע קטן וגדול מהווה פעולה אלוקית מיוחדת הנעשית בהשגחה עליונה פרטית.

עלינו לראות בכל תופעה בעולם גם הדרכה אלוקית, המלמדת אותנו מה עלינו לעשות. בכל דבר הנראה לעינינו, אנו צריכים להתבונן ולחפש מה אנו יכולים ללמוד ממנו לעבודת ה' ותפקידנו בחיים.

בחודש שבט חל ראש השנה לאילנות. תאריך זה מפנה אותנו להתבונן באילן, כדי למצוא בו הוראות לעבודת ה'. אדם השם לבו לנעשה מסביבו, יוסיף חכמה מכל דבר ודבר, ביחס לשיפור התנהגותו בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

כשנתבונן באילן נראה שהוא מורכב באופן כללי משלושה יסודות: השורש, גורף האילן (הכולל את הגזע, הענפים והעלים) והפירות.

השורש נעלם מעין רואה, אך עיקר קיום האילן וחייו תלויים בשורש. ויתר על כן: אילן ששורשיו חזקים ואיתנים, אין לו לפחד מרוחות מנשבות שלא יעקרו אותו. גוף האילן הוא רובו המכריע של מבנה האילן והוא מציאותו המוחשית. האילן גדל ומוסיף כוח בגודל ועובי גזעו, בענפיו ועליו.

אולם שלמותו של האילן הוא בפירותיו. הפירות נושאים בקרבם את היסוד לדורות הבאים, באמצעות הגרעינים שמהם מצמיחים אילנות נוספים.

אם נתבונן כאמור באילן, נגלה שגם חייו של האדם מורכבים משלושה יסודות אלו של האילן. השורש, הוא האמונה ממנה נוצרים החיים הרוחניים והיניקה המתמדת ממעיין האמונה מפתחת את הנפש. ככל שהשורשים שהם האמונה חזקים יותר, כך נשמתו של האדם איתנה יותר ובכוחה להתמודד עם כל הרוחות הזרות שמנשבות ומנסות לעקור אותה חלילה ממקומה.

גוף האילן הם לימוד התורה וקיום המצוות והמעשים הטובים, הם רוב מניין ורוב בניין הרוחניות שבאדם, ובהם חלה ההרחבה והתוספת המתמדת מיום ליום. אולם היכן תכלית שלמותו של האדם? כאשר בנוסף על קיום המעשים המוטלים עליו בינו לבין קונו, הוא משפיע על סביבתו ומלמד ומדריך את כל הבאים אתו במגע שיהיו אף הם בגדר אילנות, בעלי שורשים (עיקרי האמונה) גזע וענפים (תורה ומעשים טובים) ונושאי פירות (מזכי הרבים). או אז, עושות פעולותיו פירות ופירי פירות וזכות הרבים תלויה בו לנצח.

נהג מונית אחד, עשרה מתפללים וזוג מאושר

מאז שיהודה עמד על דעתו, לא שפר עליו מזלו. השפע מעולם לא היה אורח של קבע בבית הוריו ובכיתתו הוא היה כמעט היחיד שלבש בגדים משומשים שירש מאחיו, השתמש בספרי לימוד ישנים ואורחותיו היו פשוטות ודלות.אבל על המחסור הגדול, פיצתה השמחה והאווירה הנינוחה ששררה בבית. כולם חיו בהרמוניה נפלאה, עזרו זה לזה בחיוך ויחד בנו את הקן החמים והבטוח. אורח שהיה נכנס לביתם, היה חש מיד באווירה המיוחדת בין כותלי הבית השליו. הילדים גדלו לתפארת וההורים רוו מהם רוב נחת ותענוג.

שנותיו של יהודה עברו עליו ביעף, והנה הוא כבר הגיע הוא כבר לגיל של 'האיש מקדש', אך האח והאחות הגדולים ממנו שעמדו לפניו עמדו לו לרועץ. האב המסכן, שבקושי גירד את הפרוטות המעטות כדי לעבור את החודש, לא הצליח לעמוד בהתחייבות ראשונית ומינימאלית לנישואי הילדים, והשדכנים פסחו על פתח ביתם.

הדבר הפך כבר לנורמה בחברה העכשווית. על כל אב למשפחה ממוצעת עם עשרה ילדים להפוך למנהל בנק בזעיר אנפין, וכנגיד רוטשילד בשעתו עליו לרכוש עשר דירות מרווחות בעיר ואם בישראל, מרוהטות כמיטב האופנה ועוד שאר ירקות. כל זאת על כתפיו הדלות של אדם בודד, שנאבק מיום נישואיו להחזיק את כלכלת ביתו ולרש אין כל.

לא לחינם המליצו דורשי רשומות, את דברי חכמינו זכרונם לברכה על לוחות הברית: "מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדין", שמגיל ארבעים ועד גיל שישים, תקופת נישואי הצאצאים, צריך האדם נס בשביל להתקיים ולשרוד בחיים...

יושב יהודה בישיבה והוגה בתורה בכל עת מצוא ולבו בל עמו. חושב הוא על הוריו ועל אחיו ואחותו המתבגרים, ועיניו כלות אליהם ואין לאל ידו. מתגבר הוא על הצער אשר בלבו ומשקיע עצמו בסוגיית הגמרא, צולל אל תוך ההוויות של אביי ורבא ומשכיח מלבו את צער בני משפחתו וצערו הוא. הזמן אינו עוצר מלכת וחברי השיעור של יהודה כבר נישאים בזה אחר זה, והוא כמעט נותר בודד בגילו בישיבה.

יהודה כבר בן 27 שנה. אחיו ואחותו נישאו כבר בשעה טובה ובדרך נס, אך הוא כבר הוחתם בחותמת של ה"עלטערער", הרווק המזדקן ובמחוזותינו אין זה דבר שבשגרה שבחור מפליג לגיל כזה ועדיין לא בונה את ביתו עם בת גילו כדת משה וישראל.

שנתם של ההורים נדדה מעיניהם. כמה תפילות שפכו על בנם יהודה, שהיה בחור כליל המעלות ולולא העיכוב שהתעכב מן השמים בגלל המנהג שאין לקחת הצעירה לפני הבכירה, היה בוודאי נחטף מזמן ועתה כבר היה אב לכמה עוללים קטנים, אך בינתיים הטלפון שותק. השדכנים לא מתדפקים על דלתם וההצעות לא זורמות. לעתים רחוקות נזרקת בפתחם הצעת שידוך כלשהי, אך מראש יודעים ההורים כי יש לבדוק מה עומד מאחורי ההצעה. ודאי יש שם איזה חסרון או מום, עבר מעורפל או שורשי משפחה עלומים.

יהודה ממשיך בסדר יומו המופתי, למרות הבושה אותה הוא חש כל אימת שהוא נכנס לישיבה, ומרגיש כאדם בוגר שנכנס לכיתת גן הילדים ויושב ביניהם. הוא הקפיד על סדרי הישיבה כאילו מדובר בשנה הראשונה שנכנס אליה, הקשיב לשיעורים כאחד מן השורה, ישב עם בחור כחברותא שהיה צעיר ממנו בעשר שנים והגה בתורה כל הסדרים ללא הפסק.

לא פעם הוא כמעט נשבר והפך בדעתו לשנות את מקומו מהישיבה אל עולם המעשה. "אולי הגיע הזמן שאתחיל לעסוק בעיסוק כלשהו כדי שלא ארגיש את תחושת הבדידות והבושה בישיבה" חשב לעצמו, אך מיד התנער ממחשבות עוועים אלו והתחזק ביתר שאת בלימוד התורה ובשמירת גדרי הישיבה.

רבות שפך יהודה את לבו לקונו שבשמים. הוא דיבר עמו כבן המתחטא לפני אביו ובדמעות התחנן לפניו להיוושע בתשועת עולמים. דפי התהילים שלו היו בלויים מרוב שימוש ופה ושם נראו כתמים של דמעות שנקוו בעיניו וזלגו מטה. בפרקיו של נעים זמירות ישראל מצא נוחם וצרי ללבו. הוא התחבר עם דוד המלך שנרדף כל ימיו ולמרות כל זאת המשיך להתפלל ולקוות לישועת ה', ובדם לבו היה קורא את זמירותיו של דוד וחש כאילו הפרקים נכתבו במיוחד למענו.

אוהב היה יהודה להגות בספרי קודש שונים. בזמנו הפנוי, והיה לו הרבה ממצרך זה, היה מעיין בחיבורים עתיקים ששכנו בפינות שכוחות בספריית הישיבה ואף אחד לא נתן דעתו עליהם. מהם היה שואב ידיעות מעניינות בכל פרד"ס התורה ומעשיר את אוצר חכמתו.

יום אחד, בעת שיהודה נח את מנוחת הצהרים, עיין בספר מוסר ישן ושם קרא על מידת הביטחון וההשתדלות של האדם לתיקון מזלו ומצבו. דברי המחבר מצאו מסילות ללבו והוא חש שהדברים נכתבו על מצב דומה לשלו עם הוראות ברורות של תפילה והשתדלות מעשים טובים לפעול ישועות ונחמות.

בין הבתרים קרא יהודה על סגולה בשם המקובלים הקדמונים, כי אדם שחש צורך לשנות גזירה שנגזרה עליו, יש לו לקחת מצווה אחת או מנהג טוב ולהחליט לשמור עליה מכל משמר, חוק ולא יעבור. גם אם יצטרך להתמסר למען מצווה זו, לא ירפה ממנה וימשיך לשמור עליה בכל כוחו. בכוחה של הנהגה זו, נכתב בספר הקדמון, לשנות את מעשי הטבע שנגזר על האדם. כאשר רואים בשמים אדם שמשנה את טבעו ומזלו ועומד על מנהגו וקבלתו שלא בדרך הטבע, משנים בשבילו גם כן את הנתיב שבה נסללה דרך חייו ונפתחים למענו פתחי ישועה.

"מה אוכל לקבל על עצמי"? חשב יהודה לעצמו. "הרי נמצא אני בישיבה כל היום, לומד וממלא את המוטל עלי, ואיזו מצווה אקבל על עצמי"? המשיך יהודה לעיין בספר וגילה שם רשימה של מצוות והנהגות מומלצות, בהן יוכל האדם להתחייב ולשמור עליהן מכל משמר. הוא גילה שם הנהגות פשוטות לכאורה שכל אדם מקפיד עליהם, או מצוות קלות שאדם דש בעקביו, ודווקא עליהן ביקש המחבר לשמור מכל משמר. אין צורך לעלות לשמים ולהתחייב על מצוות קשות לביצוע, שבסופו של דבר יפסיק האדם לקיימן והוא יישאר קרח מכאן ומכאן. אדרבה, דווקא מצוות קלות ומצויות, עדיפות על מצוות גדולות שאינן שכיחות.

הרהר יהודה רבות והפך בדעתו לכאן ולכאן, ולבסוף החליט: "מהיום אקפיד על תפילה במניין בכל מחיר. יהיה מה שיהיה".

"חוב גדול על כל איש לקבוע תפילתו שלוש פעמים ביום בבית הכנסת דווקא, כי ברוב עם הדרת מלך", מצא יהודה את פסק השולחן ערוך, ובזוהר מצא כי "תפילת הרבים עולה לפני הקב"ה והוא מתעטר באותה תפילה, מפני שהיא עולה בגוונים רבים והיא כלולה מכמה צדדים, ומפני שהיא כלולה בכמה גוונים הריהי נעשית עטרה ונחה על ראש הקב"ה". ויותר מזה ראה ברמב"ם: "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, לפיכך צריך האדם לשתף עצמו עם הציבור".

וכשראה יהודה את דברי ה"חפץ חיים": "חובה על כל אחד לילך לבית הכנסת עם בניו בכל יום להתפלל שחרית, מנחה וערבית, בציבור דווקא ולא ביחידות, ולענות: 'אמן יהא שמיה רבה', 'קדושה' ו'ברכו', כי על ידי זה מתבטלות בכל יום כמה וכמה גזרות מישראל, כמובא במדרשים. ואין לשער כמה ישועות היו מביאין לישראל לו באמת היו מתכנסין כל הקהל, בכל עיר, אנשים וטף, לבתי כנסת, להתפלל השלוש תפילות, והיו עונים 'ברכו' ו'אמן יהא שמיה רבה' קהל גדול בכל יום, ולא רק מתי מספר", ידע בוודאות כי בחירתו היתה נכונה וכדאית.

מאז אותה החלטה שקיבל יהודה על עצמו, לא עברה עליו תפילה אחת בלי תפילה בציבור. לא תמיד הספיק את התפילה במסגרת הישיבה, קשה היה לו קצת להשכים קום מדי בוקר ולהתייצב בתפילה יחד עם בחורי הישיבה הצעירים, בחברתם חש את עצמו חריג ושונה. הוא העדיף להתפלל בבית כנסת קטן שעמד סמוך לישיבה, שם קבע את מקום תפילתו בזווית ההיכל, ושם שפך את לבו לפני אביו שבשמים והעתיר בצקון לחש לישועתו הפרטית והכללית.

היה זה ביום חמישי אחר הצהרים. משום מה חש יהודה כי ראשו כבד עליו והוא ביקש לנוח מעט. הוא עלה אל חדרו שבפנימייה והשתרע על מיטתו החורקת, כדי להחליף מעט כח ולהתרענן. היתה זו תוצאה של עייפות מהולה במתח, והוא נרדם לשעות ארוכות. כשהתעורר יהודה, הוא שפשף את עיניו ובמוחו המעורפל באדי השינה העמוקה, ניסה להבין איזה יום היום והיכן הוא נמצא.

הוא נזכר. היום יום חמישי ושכבתי קצת לנוח כדי להתאושש מעט ולהתחזק. חשיכה סמיכה שררה בחדר והשקט הצטלל באוזניו. "מוזר מאוד. למה איני שומע את קול התורה המהדהד בהיכל הישיבה"? חשב יהודה לעצמו, מבט קצר לצד מיטתו הבהירה לו את הסיבה. בחדר ישנו שלושה בחורים נוספים והוא קלט סוף-סוף כי הוא ישן שעות ארוכות, עד שהגיעה כבר שעת הערב המאוחרת בה נוהגים בחורי הישיבה לעלות על יצועם לשנת הלילה.

"לא התפללתי מעריב"! הכתה ההכרה בראשו של יהודה. "מה אעשה עכשיו"? הצצה בשעונו גילתה לו כי השעה קרובה לחצות הלילה. ראשית מיהר ליטול את ידיו מספל המים שעמד ליד מיטתו אל תוך קערה סמוכה. הוא הבין כי אחד מחבריו לחדר, העמיד את הקערה עם ספל המים, כדי שיוכל ליטול את ידיו מיד בקומו, דבר שגם עליו הקפיד מאוד, ומיד לאחר מכן קרא קריאת שמע של ערבית טרם יגיע זמן חצות הלילה.

בסיום קריאת שמע, נעל יהודה את נעליו, לבש את מעילו ומגבעתו ויצא אל האוויר הקר של הלילה. השקט שרר ברחובות השכונה הדוממת והקטנה, בתי הכנסת היו סגורים זה מכבר ואחרוני המתמידים כבר עלו אף על יצועיהם.

"היכן אמצא עכשיו מניין"? חשב יהודה לעצמו ומונית עצרה בסמוך לו. "היי בחור"! קרא אליו הנהג. יהודה הביט עליו, היה זה נהג דתי וחייכן, צאצאי לעולי תימן החרוצים שאינם יודעים מנוח ועובדים בכל עת מצוא. "צריך נסיעה"? שאל הנהג ויהודה השיב: "עוד לא התפללתי ערבית. מה עושים"? והנהג השיב: "אני יכול לקחת אותך לשטיבלאך. יש שם מניינים עד שעה מאוחרת בלילה. עלה על המונית". יהודה פשפש בכיסו ומצא שם את עשרים השקלים היחידים שהיו לו. הוא הראה את השטר לנהג ואמר "זה כל מה שיש לי"! הנהג הביט קצרה בשטר והסכים.

לאחר זמן קצר, מצא יהודה את עצמו בשערי בית הכנסת המרכזי בעיר, שצמוד לו עמדו כמה חדרים קטנים ובהם התקיימו בדרך כלל מניינים כמעט בכל שעות היממה. גם עכשיו עמדו עשרה אנשים בתפילה, אך הם היו כבר באמצע תפילת ערבית ויהודה החליט להמתין למניין הבא.

חלפה שעה ארוכה ומשום מה לא עלה בידיו של יהודה לארגן מניין נוסף לתפילה. טיפין-טיפין הופיעו מספר מתפללים, אך לכדי מניין עדיין לא הגיעו והם כמעט אמרו נואש. כמה מהמתפללים כבר רצו להתחיל את תפילתם ביחידות, אך יהודה התחנן בפניהם בדמעות וביקש מהם להמתין עוד זמן מועט. "זה חשוב לי מאוד. אנא, המתינו עוד זמן מה ובעזרת ה' יתכנס מניין כדי שנוכל להתפלל בציבור".

סבלנותם של הממתינים כמעט ופקעה אך משמים ריחמו עליהם. מונית עצרה בחריקת בלמים בסמוך לפתח בית הכנסת והנהג שרבב את ראשו מבעד החלון החוצה ושאל: "יש מניין לערבית"? יהודה שעמד בפתח קרא: "יש לנו כבר שבעה אנשים, אתה השמיני". "יש עמי שלושה" אמר הנהג ועיניו חייכו. היה זה נהג המונית שהסיע את יהודה אל בית הכנסת, למעלה משעה קודם לכן.

יהודה זיהה אף הוא את הנהג, חש הרגשת הקלה ואנחת רווחה נמלטה מפיו. מהמונית יצאו יחד שלושה: אברך בשנות השלושים לחייו שנראה כתושב חוץ, אחריו יצא אביו שעלה לשם רבי ברוך בער, יהודי מכובד בגיל העמידה, ולבסוף הבן-הנכד הצעיר שהגיע זה לא מכבר למצוות. כולם נשמו לרווחה והחלו בהכנות מהירות לתפילה.

"ברכו את ה' המבורך" נשמע קולו של החזן, וכל המתפללים החרו החזיקו אחריו. כולם התפללו בלהט והתפילה נמשכה שעה ארוכה. אבל אצל יהודה התארכה התפילה פי כמה וכמה. הוא נעמד בפינת בית המדרש שהיה חשוך קמעה והרגיש פתאום הארה מיוחדת משמים. הוא התחיל את תפילתו כמונה מעות, וכאדם צמא ששוטט במדבר וכמה למים, כך הרגיש יהודה בעת ששפך את לבו. קשה היה לו להיפרד מכל מלה ובסילודין הוא הוציא כל מלה מפיו כיהלומים המתגלגלים במורד האשד.

המתפללים סיימו זה מכבר את תפילתם והמתינו עד בוש לסיום התפילה של יהודה, כדי שיוכלו לומר קדיש ולסיים את התפילה, אך כשראו שתפילתו מתארכת למעלה מן המידה, ביקשו מאחד המתמידים מאחרי השבת שישב והגה בתורה, להיכנס רגע אל החדר ולהצטרף למניין עד סיום התפילה.

יהודה לא חש מאומה. הוא התנתק לגמרי מהעולם והתרומם טפח וטפחיים מהקרקע. דבוק היה באביו שבשמים והוא שוחח עמו בשפה פשוטה כדבר אדם אל רעהו. את כל רגשותיו שופך יהודה באותה שעה, מגולל את כאביו וייסוריו, ומאומה לא מסתיר. בין לבין זולגות הדמעות מעיניו של יהודה והוא אף לא חש בהן. הן זולגות במורד לחייו ומרטיבות את דש מעילו, אך הוא לא שת לבו לזוטות כאלו וממשיך בשיח המרגש והמרטיט בין בן לאב רחום.

השעון מתקתק בקצב אחיד והלילה מתקדם בצעדי ענק. כל המתפללים כבר עזבו מזמן, ואחד מהם אף כיבה כמעט את כל התאורה שמסביב, רק יהודה ממשיך לעמוד בפינתו החשוכה למחצה, עיניו סגורות בחוזקה, רגליו בארץ ולבו בשמים.

אבל היה אחד שהמשיך לשבת כל אותה עת בחדר התפילה. גם לאחר שכולם עזבוהו, הוא נדבק למקומו כאילו מאן דהו מסמר אותו במסמרים והוא התקשה לעזוב את מקום ישיבתו. היה זה רבי ברוך בער, היהודי החשוב שהגיע יחד עם בנו ונכדו. תושב אמריקה הוא וכמעט שלא מבקר בארץ, אלא שלפני שבוע נישא אחד מנכדיו בארץ הקודש ולרגל הנישואין, עזב הוא את כל עיסוקיו ואת הרבצת התורה בקהילתו, והגיע ארצה לפאר בנוכחותו את שמחת נישואי נכדו.

בערבו של לילה ארוך זה, הסתיימו ימי השבע ברכות של הזוג הצעיר ולאחר הסעודה שנמשכה עד אישון לילה, יצא האיש לחפש מניין לתפילת ערבית. במקום מגוריו באמריקה, מקובל היה להתפלל בשעה מאוחרת ולכן לפלא היה בעיניו לראות שכל בתי הכנסת באזור שלו סגורים על מנעול ובריח. וכך שוטט הוא זמן רב עד שמאן דהו יעץ לו לנסוע אל בית הכנסת המרכזי בעיר, בו מתקיימים מניינים בזה אחר זה. וכך הגיע אל בית הכנסת זה.

משהו בדמותו של הבחור הצעיר שעמד בפינה, משך את תשומת לבו של רבי ברוך בער. הוא לא הספיק להביט בו ולהתפעל מתפילתו היוקדת. מעולם לא ראה אדם כה צעיר שתפילתו בוקעת רקיעים כבחור זה. דמותו הרשימה אותו והוא עקב אחריו כל העת. את בנו ונכדו שילח זה מכבר לדרכם והוא העדיף להישאר בבית הכנסת כדי לתהות על קנקנו של הבחור ולשמוע מה מעיק עליו.

לבו של רבי ברוך בער נכמר בקרבו כשראה את יהודה מתלעלע בדמעותיו ונאנק בקול כבוש. הוא הבין שדבר מה מעיק על הבחור ומטריד את מנוחתו וחשב כל העת כיצד הוא לסייע לו. הוא המתין באורך רוח עד סיום התפילה המשתפכת ולא הוציא הגה מפיו.

לאחר שעה ארוכה. סיים יהודה את תפילתו. לבו היה טהור ונקי, מוחו היה צלול והוא חש כאילו נולד מחדש. רק כשפסע לאחוריו את שלוש הפסיעות בסיום שמונה עשרה, הוא הבין שהוא האריך מאוד בתפילה. בית הכנסת היה ריק כמעט, להוציא יהודי אחד שלא הפסיק להסתכל עליו ולבחון אותו. יהודה לא התייחס אליו והמשיך את סיום התפילה, אמר את תפילת 'עלינו לשבח' בשמחה ונפנה לצאת מבית המדרש.

היתה זו שעה מאוחרת בלילה והשחר עמד להפציע בעוד שעה קלה, ויהודה התלבט כיצד יגיע לישיבתו הרחוקה. בעשרים השקלים האחרונים שהיו בכיסו, השתמש בשביל להגיע הנה, וכיצד יחזור מכאן? עוד הוא עומד ומתלבט והנה רבי ברוך בער לידו. מושיט לו יד רחבה ל"שלום עליכם" ונכנס עמו לשיחה קצרה.

יהודה התגלה כבחור נעים שיחה, בוגר ושקול ובעל דברים של טעם. רבי ברוך בער הלך אחריו שבי וכאשר שמע מהעומד לפניו שעדיין לא נישא בגזירת שמים, ועתה מחפש הוא דרך לחזור לישיבה, ובמוחו החל להתרקם רעיון מבריק. לנגד עיניו עמדה דמותה של נכדתו ברכי, נערה כלילת המעלות שהעפילה אף היא לגיל 25 ועדיין לא מצאה את זיווגה. שום חסרון ומום לא היו בה, אך משום מה נתקעו כל ההצעות שהשכימו לפתחה ונפלו ללא סיבה.

"משמים כיוונו את צעדיי לכאן. אין ספק", חשב ר' ברוך בער בלבו והמשיך לשוחח עם יהודה בנעימות. השעה עברה עליהם ביעף ור' ברוך בער הבין כי הדרך לישיבה אצה לו ליהודה והוא מיהר להזמין מונית על חשבונו ובפרץ של נדיבות הצטרף אף הוא לנסיעה וליווהו עד פתח הישיבה. טרם היפרדם, הספיק ר' ברוך בער לגלות את שמו של יהודה ומעט על משפחתו, וזה הספיק לו בהחלט. הרעיון הבשיל במוחו ועוד לפני שהלך לנוח מעט עם האיר הבוקר, כבר הספיק לשוחח עם בתו וחתנו תושבי ארה"ב וביקש מהם להגיע ארצה במהירות האפשרית, יחד עם בתם נכדתו.

ההמשך התגלגל במהירות. יומיים לאחר מכן, כבר ישב יהודה לפגישת היכרות עם אשתו לעתיד והוריה, ומהצד עמדו הוריו כאינם מאמינים. התברר, כי ר' ברוך בער הוא בעל בעמיו ובעל אמצעים ברוכים, והוא כה התרשם מדמותו עד שהחליט להתחייב לשאת בכל הוצאות החתונה ורכישת הדירה. הוא ידע על חוסר האמצעים בבית הוריו של יהודה ונטל על עצמו גם את חלקם.

לבקשת החתן, נערכה החתונה בארץ ישראל ושבת העלייה לתורה נערכה, איך לא? בבית הכנסת המרכזי בו החל להתרקם השידוך על ידי מסובב כל הסיבות בהשגחה פרטית.

כשירדו ההורים יחד עם יהודה אל הרחוב, כדי לתפוס מונית על מנת להגיע אל אולם החופה והחתונה, נעצרה בסמוך לידם מונית ובה נהג תימני חביב. הוא חייך אליהם בנועם והזמינם ברוחב לב להיכנס למוניתו. "מזל טוב, חתן"! לחץ הנהג את ידו של יהודה ועיניו חייכו בעליצות. יהודה הביט בו ולא האמין. היה זה הנהג שהסיע אותו אל בית הכנסת לתפילת ערבית בציבור, והוא היה גם נהגו של ר' ברוך בער הנגיד שהגיע אף הוא באותו לילה אל בית הכנסת, ומשם הכל היסטוריה...

ליקוטים מספרי החסידות בשבח וגודל עניין האחדות

בעת שבא המדפיס והמוציא לאור של ספר "שער התפילה" מהרב הקדוש בעל "באר מים חיים", לקבל הסכמה מהסבא קדישא מרוז'ין זי"ע, ביקש המדפיס שיאמר לו דבר מה שיהיה לו לתועלת. ענהו הסבא קדישא מרוז'ין זי"ע, שיאמר לו רק אם יבטיח למלא בזה שלושה תנאים. א) לזכור דבריו. ב) לפרסמם. ג) לקיים אותם. ופתח פי קדשו ואמר: קודם ביאת המשיח, יבואו זמנים אשר בני ישראל יחלשו באמונתם, והעצה לזה שיתאספו יחד בפרט בלילי שבתות לדבר ולספר מגדולת ועבודת הצדיקים, ומזה יהיה חיזוק לאמונה. וזה פירוש הכתוב (בראשית מט, א): "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". האספו ואגידה לכם - עשו לכם אסיפות ואגודות יחד לספר מצדיקים, ובפרט בלילי שבתות, וזה יהיה לעצה נגד "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" - שיקררו באמונה קודם ביאת המשיח (יקרא מלשון קרירות), וחזר הסבא קדישא והתנה את שלושת תנאיו הנזכרים לעיל.

(כרם ישראל עמוד לא, מכתבי הרב החסיד רבי יוסף הכהן בורנשטיין שהעתיק מכתבי הרב החסיד רבי שלום ראכמאן)

*

ועל עניין זה של ישיבת החסידים יחד, דרש אדמו"ר הזקן מסאדיגורא זי"ע, את הפסוק (שמות לה, א): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, אלא הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם", ופירש: "אלה הדברים" - כלומר, האמורים למעלה להקהיל את בני ישראל יחד, הוא גם מצווה "אשר ציווה ה'", כי מצווה רבה היא להיות בני ישראל יחד באסיפה ואגודה אחת.

(מכתבי הרב החסיד רבי מרדכי אהרן פישמאן)

*

בין חסידי באיאן היתה אמרה שגורה לפרש (בדרך צחות) מאמר רז"ל על הפסוק (דברים יא, כב): "לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, והקשו רבותינו זכרונם לברכה, וכי אפשר לומר כן, להידבק בשכינה?! אלא הידבק בחכמים ובתלמידים וכו' (ספרי, מובא ברש"י שם). ותמהו, וכי דבר פשוט וקל הוא להידבק בחכם הוא הצדיק? ותירצו, כי הדגש הוא בחכמים "ובתלמידים" שצריכים להידבק בהם יחד, ועל ידם אפשר להגיע לדביקות בצדיק. וכן הוא גם לשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות ה"ב), מצוות עשה להידבק בחכמים ובתלמידים וכו'. ברם גם הדביקות בין החסידים העיקר הוא על פי המבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א: "וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים", ועל זה היו עמלים אנשי שלומנו תמיד.

(משכנות הרועים פד-פה)

*

הרבי רבי בונים מפשיסחא, ראה פעם אחת כפרי אחד בונה בית ושני נסרים היו לו שאינם יכולים להשתוות יחד, כי היה באחד סענק (בליטה), ועמד וראה מה הכפרי יעשה. וחצב בצד כדי שיכנוס הסענק בתוך הנקב, ואמר לחסידים ראו איך שיכולים לעשות שלום בין הצדדים לא שיכופו דווקא להשוות הסענק מהעקשן, רק לכוף את השני שיכנוס בתוכו הסענק, ועל ידי זה יתחזק יותר הבניין. כמו כן האחדות, יהיה יותר מקודם כי הכניע את עצמו לפני השני.

(שיח שרפי קודש עמוד יא)

*

בשם הצדיק מוורקי: "שניים שיושבין ואין ביניהם" - שאין ביניהם שום דבר המבדיל כמו מחלוקת וקנאה, "דברי תורה" - זה בעצמו דברי תורה.

(שם)

*

ראיתי כעת בעיר וויען, בספר של הרב הצדיק מטשארטקוב שליט"א [זי"ע], שמביא בשם זקנו המגיד הגדול והקדוש זי"ע, וזה לשונו: "המגיד הקדוש אמר לתלמידיו, בניי! ראו והשגיחו אשר אהבה ואחדות אמיתית תשרור ביניכם, לא תשוב עבודתנו לאחור, רק נלך לפנים".

(רבי אברהם אלימלך מקארלין הי"ד, פרח מטה אהרן עמוד ל"ה)

*

כל אימת שיהודים שרויים יחדיו בלב אחד, אזי כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.) וכל ההשפעות הטובות נמשכות מאליהם, אם אם יש חס ושלום פירוד ביניהם נעשה מזה חלל והשפעות הטובות נלכדות בידי החיצונים רחמנא ליצלן, והעצה לזה שאחד מן הצדדים יתקרב אל משנהו ואז יוכל להציל את ההשפעות הטובות שירדו אליו.

(הרה"ק רבי פינחס מקוריץ, מובא בדברי שמואל עמוד ר"ט)

*

האחדות בין בני אדם נובעת מהכנעה, כשכל אחד מהחבורה מכניע את היש שלו, פרטיותו, אז מופיעה האנושית הכללית המאחדת את כולם. וזאת לדעת, כי הרגשת הגדלות של האדם בנויה ממחשבת השפלות של השני, מחסרונו, ואיך תוכל להופיע אחדות הלבבות. וזה לשונו (של ה'חוזה מלובלין' זי"ע): ויחן שם ישראל, בלב אחד כאיש אחד (מכילתא יתרו פ"א), זה בא מגודל הכנעה בא אחדות, וכן שמעתי בשם הרב המגיד, על כן יש בין ילדים קטנה אהבה, כי אין להם גדלות. 

(דברי אמת, שמות עמוד נב)

*

דודי זקני מרן רבי אברהם מפוריסוב זצל"ה, אמר כמה גדול אהבת חברים לשם שמים, אפילו שאין אתה מכירו, אם אתה רואה שהוא ירא שמים ומאנשי המידות, צריך להתחבר אליו ועל ידי זה מגיע שבח ותהילה להשי"ת, ומרגלא בפומיה לספר, כי פעם אחת בא התולדות יעקב יוסף זי"ע, לבית המדרש דהבעש"ט הק' זי"ע, וראה אברך אחד שהיה הולך וחוזר בתוך בית המדרש תפוס במוחין דגדלות ולא היה מכירו, התקרב התולדות זי"ע אל האברך ושאלו מאיזה מקום אתם, והשיבו האברך "תיכף", "תיכף", כן היה הרבה פעמים עד שלבסוף שאל האברך להתולדות ז"ל, מה נפקא מינה לכם מאין אני? אמר לו התולדות אם שני אנשים באים ממרחק יחד ומתוך דיבורם אשר ביניהם שואלים זה לזה בשלומם, מתוך זה באים לידי אהבה ויכירו זה את זה, ולזמן מרובה אם פגעו אינש באינש ורואין זה את זה שמח כל אחד עם חברו, ובזה אתקן כורסיא דמלכא קדישא, וכתוב ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, והפירוש הוא כך, כי כפי הידוע משיחת ההמונים כי על שכר הרב שבעיר יאמרו 'הרב "יושב" על שכר כך וכך לחודש', והנה הקב"ה גם כן כביכול נוטל שכר מבני תבל ועל שכרו נאמר 'יושב תהילות ישראל', היינו כי זה שכרו כביכול אשר יהללו לשמו הגדול. וכאשר השי"ת ממתין ומצפה מתי יגיע לו שבח והודאה מישראל, כי מאוד חביב לפני השי"ת תהילות ישראל, השי"ת זיצט אויף אַ פּענסיע פון תהילות ישראל!

וכאשר גמר התולדות זי"ע את הפירוש הזה, העיף עינו והאברך איננו, וראה שהוא מעשה פלא. ונכנס התולדות לקודש פנימה להבעש"ט זי"ע וסיפר לו את כל המאורע, ענה לו הבעש"ט הק' שזה היה אליהו הנביא זכור לטוב, ובא לכאן לשמוע ממך את פירוש התורה של ואתה קדוש וגו', ועתה אומר אליהו הנביא התורה הזו בשמים משמך זי"ע.

(הגה"צ רבי אריה מרדכי רבינוביץ אב"ד בני ברק, שערי אריה עמוד ט"ו)

*

בשם הרב (רבי פינחס מקוריץ) ז"ל, בשבת יש לאכול דווקא לאקשין, שהוא רומז לאחדות שמסתבכין זה בזה. שבת היא רשות היחיד הוא אחדות ושבת שלום.

(אמרי פינחס)

*

הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר זצ"ל היה בפרשיסחא אצל הרה"ק הרבי רבי בונים זצ"ל, כשלקח ברכת הפרידה מהרר"ב זי"ע, ליווהו הרר"ב זצ"ל וכאשר רצה הרר"ב לשוב העירה, שוב ליווהו הה"ק מקאזמיר. בהילוכם הוציא הה"ק מקאזמיר את קופסת הטאסיק ונתן להר"ר בונים זי"ע שישאב טאביק (שמעק טאביק) ושאל אותו הר"ר בונים זצ"ל, מאין ידע כבודו שאני צריך עכשיו א שמעק טאביק? והשיבו הה"ק מקאזמיר זי"ע ומאין יודע היד שהחוטם צריך לשאוב טאביק בעד שהיד מקריב הטאביק להחוטם אלא משום שהם גוף אחד, ובאם יש אחדות ואהבה בין אחד לחברו, מרגיש ג"כ האחד מה שנצרך לחבירו עכל"ק. והוא כעין דברי הק' הרר"ש מניקלשבורג זי"ע בעניין ואהבת לרעך כמוך.

(שיח שרפי קודש)

*

אמרו חז"ל באבות על עולי רגלים: מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים.

שמעתי בשם אא"ז זצ"ל וכן ראיתי בתשובת חתם סופר, שאין הפשט שנתרווחה ירושלים, רק בשביל אהבת ישראל לראות פני השכינה, לא הרגיש אדם שצר לו המקום, אף בעת הרגלים שכל ישראל היו בירושלים לראות פני ה', שבג' רגלים היה הנס שכל ישראל היו זוכים לקבל פני שכינה, וממילא מצמאון ואהבה שהיה להם לראות פני שכינה, לא הרגיש שום אדם בצער הגוף שיאמר צר לי המקום שאלין בירושלים וע"ד שאמרו חז"ל כד רחמתין עזיזא אפומא דספסרא שכיבנא.

(מדרכי משה פרשת בלק)

*

ידוע שבית המקדש נחרב ע"י שנאת חינם, ממילא ראוי להתנהג בהיפוך מזה דוקא באהבה רבה, וזה עכ"פ עובדי ה' ב"ה יראי וידקדקו להיות ביניהם אהבה גדולה, ואם יזדמן לאדם איזה שנאה על חברו מפני שלא טוב עשה לו, יזכור שזה הוא מעשה יצה"ר לעכב הגאולה. והנה לזה צריך הכנעה ושפלות בדעתו כי שני גאים אי אפשר לאהוב וכראוי אחד את חברו, ועוד על ידי הכנעה אינו מקפיד ומדקדק, דוק ותשכח.

(דברי תורה פרשת תצוה)

*

צריך לאהוב כל אחד מישראל וכשרואה אדם שחברו שונא אותו, צריך הוא לאהבו ביותר. ישראל הם כיסא לשכינה וכשיש פירוד ביניהם נעשה חס ושלום מקום בכיסא ודרך שם משתשלות ויורדות הקליפות, לכן צריך לאהוב את השונא יותר כדי לסתום את המקום הפנוי. כשתינתן לי הברירה לגן עדן או לגיהינום, אבחר בגיהינום ואסבול שם ייסורי גיהינום יחד עם יתר אחינו בני ישראל השרויים שם, ולא אזוז משם עד שלא יישאר שם אפילו יהודי אחד.

(רבי פינחס מקוריץ)

*

שאלו לזקני הבעש"ט: הלוא אנו יודעים ואבותינו סיפרו לנו, שבימים הקדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת, ואתם ביטלתם את הדבר הזה, כי לפי דעתכם המתענה עתיד ליתן את הדין ונקרא חוטא. אם כן הגידו לנו מהו לפי דעתכם עיקר העבודה? והשיב הבעש"ט: אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחרת, ראוי לו לאדם להמשיך על עצמו שלושה דברים, ואלו הם אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים.  

(רבי ברוך ממעז'בוז')

*

ויראה לקיים הפסוק אלמדה פושעים דרכיך, כדי להוציאם מחמת סטרא אחרא ולהביא אותם אל הקדושה לעשות בו נחת רוח ליוצרו, וגם לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך כי כל ישראל יש להם חלק אלוק ממעל, כמו שכתוב כי חלק ה' עמו, והם בשורשם אחדות גמורה רק בגופים הם מחולקים. ועל ידי שיאהבם בלבו נעשים אחדות גם בגופים, והשונא אותם שונא הכל והאוהב אותם נעשה עמם אחדות גם בגופן וגם בשרשם למעלה.

(רבי שלום שכנא מפרוהבישט)

*

כל איש מישראל יש לו אות בתורה. אצל ישראל צריכה להיות אחדות ובאותיות התורה אסור אפילו נגיעה קלה וכשנוגעת אות אחת בחברתה אזי ספר התורה פסול, רק האמת שהאחדות בישראל הוא בשמות וישראל וקודשא בריך הוא חד ואותיות התורה הם בסודות התורה אחדות וזהו אורייתא וקוב"ה וישראל חד.

(רבי מנחם נחום מטשערנוביץ, דברים נחומים)

*

בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. אפשר לפרש ע"פ דברי רבי דוד מלעלוב שאמר שמי שיש לו אהבת ישראל הוא בבחינת הולך בתפילין של הקב"ה שבהם יש פרשיות של אהבת ישראל, ואם כן לא תתגודדו, כמאמר חז"ל לא תעשו אגודות אגודות היינו שתהיה אחדות ואהבת ישראל ביניכם וממילא לא תשימו קרחה בין עינכם, הרומז לתפילין שנאמר בהם ולטוטפות בין עיניכם לא תפגמו בתפילין של הקב"ה.

(רבי יעקב מאפטא)

*

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו וגו', העיקר הוא שבני ישראל יהיו אוהבים זה את זה ותהיה אחדות ביניהם ועל ידי זה ימתקו (אגידה מלשון מגדים) מעליהם הדינים ויינצלו ממקרים רעים חס וחלילה.

(רבי יעקב צבי מפוריסוב)

וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ? המתכון למורה המוצלח

מעשה בסוחר יהלומים שחזר ממסחרו המוצלח, ושב עם תיבה מלאה באבנים טובות ומרגליות, בשווי רב. הדרך לביתו היתה ארוכה, ובאמצעה עצר באחת הערים במטרה לנוח באחד המלונות שבה ולאחר מכן להמשיך בדרכו. כשירד הסוחר בתחנת הרכבת, ביקש מאחד הסבלים שבתחנה ליטול את תיבת היהלומים ולהביאה אחריו אל מלונו. לאחר שעה קלה, נשמעו דפיקות בדלת חדרו של הסוחר, ובפתח נראה הסבל כשכולו יגע ומיוזע, והוא מתנשף מרוב מאמץ וטרחה. הביט בו הסוחר לרגע ומיד אמר: "כנראה החלפת בין התיבות והמזוודות, והבאת אליי תיבה של אדם אחר".

התפלא הסבל: "הרי לא בדקת כלל את מה שהבאתי"! אך הסוחר חייך ואמר: "ברגע שראיתי אותך כה עייף וייגע, הבנתי מיד שלא ייתכן שהבאת את מזוודתי, שהרי קטנה היא וקלה לנשיאה. ואם יגעת, ברור לי שטעית והחלפת בין החבילות".

במשל קולע ונמרץ זה, הסביר המגיד רבי יעקב קראנץ מדובנא, את הפסוק שהנביא ישעיהו אומר ומייסר את עם ישראל: "וְלֹא־אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי־יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל"! (ישעיה מג, כב).

אדם שעובד את הבורא יתברך וחש בכך יגיעה עצומה, סימן הדבר ש"לא־אותי קראת יעקב", עבודתך אינה בדרך הנכונה, וראיה לכך היא "כי־יגעת בי ישראל", מפני שיגע אתה ועייף, ואילו עבודת ה' צריכה להיעשות בשמחה ובתענוג.

משל נפלא זה, הוא אחד משלושה משלים שהרבי מקוצק שמע בדרשותיו של המגיד מדובנא, ואמר עליו שכיוון בדבריו אל האמת.

במשל זה, ניתן להשתמש גם בבואנו לתאר את תפקידו של המורה והמחנך בישראל, ולנסות לבדוק כיצד ניתן להשביח בסייעתא דשמיא את עבודת הקודש בחינוך ילדי ישראל בדרך התורה והמצוות, ללא שחיקה ועייפות.

אין זה סוד, שמקצועות החינוך וההוראה נחשבים כמקצועות השוחקים ביותר בין שאר המקצועות המוכרים. יש לכך סיבות רבות, ולא כולם ניתנות באמת לפתרון, אולם בשום שכל ובהכרת מכלול הפרטים, ניתן להקל במידה רבה את העבודה, לעשות אותה קלילה ונעימה יותר, ולהגיע לתוצאות טובות בהרבה.

מורה יקר, בדוק את עצמך. האם כשאתה מסיים את יום העבודה שלך, אתה עייף ויגע? האם אתה חש ממוטט ושחוק? האם התוצאות שאתה מגיע אליהן אינן מספקות אותך ולא את הממונים אליך? אם כן, אז אתה כנראה לא עובד נכון ומתקיים בך המקרא: "וְלֹא־אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי־יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל".

*

להלן, כמה עצות ותובנות בעבודת החינוך, שיקלו עליכם בסייעתא דשמיא את העבודה, ויותר מהכל - יובילו אתכם בעזרת ה' בבטחה אל המטרה הנכספת, לראות את התלמידים מצליחים בלימודם, מתעלים במידותיהם וגדלים להיות יהודים טובים יותר ואנשים הגונים יותר.  

קבלת מרות

בכל מפעל או בית עסק, הפנימו העובדים את העובדה הפשוטה והברורה, שיש מנהיג לבירה. יש בעל הבית למפעל ועל פיו יישק כל דבר. בסמכותו לפטר את העובדים, לשדרג את מי שנושא חן בעיניו ולדרוש מהעובדים תפוקה מלאה למשכורתם.

משום מה, שונים הדברים בתחום החינוך. ישנם מורים רבים שמלאים טענות כרימון על מנהל המוסד, הפיקוח, ההנהלה הראשית ועוד. משום מה הם לא מפנימים, שהם נמצאים במפעל לכל דבר והמנהל רשאי להחליט כראות עיניו לטובות המסד. על רכבים רבים מתנוסס הסטיקר המפורסם: "בכביש - היה חכם ולא צודק", והדברים אמורים גם בעבודת החינוך.

מורה פיקח ומפוכח, מבין שהוא נמצא תחת ההיררכיה של ההנהלה ובמקום 'לאכול את הלב' ולקטר כל היום על המנהל שלכאורה אינו פועל כראוי וכל היום בא בדרישות מהמורים, מקבל משכורת גדולה מהמורה ומתאמץ פחות ממנו, במקום זאת הוא מבין שאת המציאות לא יעלה בידו לשנות, כי הוא העובד והמנהל הוא המעביד. אזי במקום להגיע אל בית הספר ולקטר כל היום, להתרגז ולאכול את הלב, הוא פשוט קולט שאלו הם פני הדברים, זו המציאות ולא ניתן לשנותה, וברגע אחד הכל מתהפך מצד לצד. המורה מבצע את עבודתו כראוי, כי זה תפקידו, ואינו מתמרמר כשהוא רואה את המנהל עושה/לא עושה את מלאכתו, יוצא ונכנס ואינו נמצא תחת לחץ של לוח זמנים. אתה לא שם ולכן אתה תעשה את שלך.

ברוב המקרים, כאשר המורה יחליט לבדוק פעם מקרוב ובאופן אובייקטיבי עם מבט חף מכל נגיעה אישית, הוא יגלה פתאום שעבודת המנהל שונה ממה שהוא חושב עד עתה. הוא יגלה פתאום איזו אחריות מוטלת על כתפיו, כמה רגעים בלתי נעימים עוברים עליו במגעיו עם המורים / התלמידים / ההורים / הרשויות / ועד ההורים, כמה פעמים עליו להיוותר אחרי שעות הלימודים כדי לסדר עניינים כלשהם, כמה עליו להתמסר בימי החופשה לקראת פתיחת שנת הלימודים ועוד דוגמאות רבות מספור.

שמירת הזמנים

פרט נוסף וחשוב, אותו עלינו ללמוד מכל מקום עבודה מסודר שעל פני כדור הארץ, הוא עניין שמירת הזמנים.

נסו לשאול כמעט כל עובד מפעל או ארגון כלשהו, מה יארע לו אם הוא יאחר לעבודתו מדי פעם. מה יארע לו אם הוא ישוב מהפסקתו באיחור כרוני של דקות ארוכות, לא צריך לבדוק זאת. כל אחד מאתנו יודע, כי עובד כזה מפוטר לאלתר, ללא טענות ומענות.

וראה זה פלא. בעבודת ההוראה, מורים רבים מרשים לעצמם לאחר ומופיעים לעבודה באיחור ניכר באופן קבוע, ואין פוצה פה ומצפצף. בבתי ספר רבים, יושבים המורים (ובמקומות רבים גם בחדרי המורות) בשעות ההפסקה הרשמיות והלא רשמיות, ואינם רואים כל פסול בכך שגם לאחר הצלצול המורה על סיום ההפסקה, הם ממשיכים לשבת ולשוחח בנעימות כאנשים שעיתותיהם בידיהם, ורק לאחר שעה ארוכה הם 'נזכרים' שההפסקה הסתיימה זה מכבר ופוסעים מעדנות לכיתתם.

ברוב המקרים, המנהל הוא זה שנזעק לחדר המורים ונאלץ להעיז את הרועים אל הדיר, ברמזים גלויים וסמויים, בגערות ובחילופי האשמות מיותרות. והעומד מן הצד עומד ותמה. כיצד ייתכן הדבר? איך יכולים מחנכים בישראל לעשות מלאכתם רמייה, ולהזניח את התלמידים כצאן אשר להם אין רועה? ומה יעשה הבן ולא יחטא? בינתיים בכיתה בוקה ומבולקה, ואם יקרה הנס, והמורה ייכנס יום אחד לכיתתו בזמן המדויק, ואחד התלמידים יאחר קמעה, הוא ישפוך עליו קיתון של שופכין וזעם. אבל אתה הרי לימדת אותו שאפשר לאחר לכיתה, אז מה לך כי תלין עליו?

ואחרי כל זאת, נחזור שוב למה שכתבנו לעיל. מורה פיקח, מבין שהוא פועל שכיר לכל דבר. כמו שבבנק או במפעל, הוא לא היה מאחר לרגע, כמו ששם הוא לא היה מתווכח עם המפעיל והיה מטה שכמו לסבול את עול העבודה, גם אם התנאים אינם מוצאים חן בעיניו, כן הדבר בעבודתו בבית הספר. אתה העובד ועליך לקבל את תנאי המקום. אין לך ברירה.

ייתכן שהסיבה להתנהגויות נפסדות אלו נובעת מהדעה הרווחת בקרב המורים, כי הבדל גדול יש בין עובד מפעל לבין מורה בבית ספר. בעוד הראשונים הם נעדרי זכויות סוציאליות, נתונים למרמס ולשעבוד, חסרי ועד ציבורי, קולם לא נשמע ודעתם לא מתקבלת; הרי שהמורים שכבר צברו שלוש שנות ותק בעבודתם, מחוברים איתנות למקום עבודתם ולא ניתן לפטרם, יש להם תנאים סוציאליים וזכויות משלהם, וייתכן שמשום זה הם חשים עצמאות יתר ואי קבלת מרות מצד ההנהלה.

ובכן, טעות חמורה בידיהם. ראשית, כיום כמעט כל עובד בכל מפעל וגוף ציבורי כלשהו, נהנה מזכויות עובדים, מאוגד בוועד מאורגן ולמרות זאת גם הוא מבין שיש דין ויש דיין ועליו לקבל את מרות המעביד. והוא הדין לעובדי החינוך.

בל נשכח, כמה גדול וחשוב הוא התפקיד שמוטל על צווארנו בלימוד צעירי הצאן. ודי בכך אם נזכור את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא על מי שמתרשל בתפקידו כמלמד שהוא בגדר "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" רחמנא ליצלן, והוא עומד כ'מותרה ועומד', שאם קלקל ולימד שלא כהוגן 'מסלקינן להו בלא אתרייתא' (רש"י), כפי הכלל של כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד. ומבהיל לראות את דברי התוספות שם, מדוע מקרי דרדקי מותרה ועומד הוא: "דהוה פסידא דלא הדר, דאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים, ואותה שעה אין יכול להחזיר לעולם". כמה הדברים חמורים וכמה יש להעריך כל רגע וכל שעה מהזמן המוקדש ללימוד עם צעירי הצאן.

יצירת עניין

כמה פעמים אתה חש מתוסכל מחוסר המשמעת בכיתתך? כמה אתה פעמים אתה מרגיש שאתה מדבר אל העצים ואל האבנים, התלמידים אינם קשובים אליך, אתה משחית דברים לריק, ואח"כ התוצאות בהתאם. התלמידים אינם שולטים בחומר הנלמד, המנהלים והמפקחים רוגזים ובצדק, ואתה מרגיש נבוך וכועס. הרי אתה משקיע את כל כולך בעבודה, גרונך כבר ניחר מרוב צעקות בכיתה וניסיון להשלטת סדר, אתה מכתיב לתלמידים עבודות במחברת בקצב רצחני, מטפל ללא הרף בבעיות משמעת ומריבות בין התלמידים, כמעט מדי ערב אתה עסוק בשיחות בירור ופיוס עם הורים זועמים ושקוע על מעל תנוכי אוזניך בכיבוי שריפות. לא פלא שאתה חש ממוטט ושחוק, ומאשים את כל הנוגעים בדבר במצב הקיים בכיתה.

אולם אם תעצור לרגע ותבדוק מה קורה אצל מורים ותיקים ומנוסים אחרים, ולפעמים אפילו מורים חדשים וצעירים שעובדים נכון, אתה פתאום תגלה אנשים רעננים וצוהלים, שהחיוך אינו מש מפיהם. ולמרות שהמאמץ שלהם אינו מגיע אפילו לעשירית מהמאמץ שלכם, התוצאות שלהם טובות פי מאה.

מה הסוד שבדבר? ובכן, אחד הדברים החשובים ביותר שיש לעשות בכיתה, הוא יצירת עניין בקרב התלמידים ומתח לימודי. מורה מנוסה, מכין את השיעור בצורה מעניינת וחווייתית, מציג את החומר הלימודי בפני התלמידים באופן מעניין ומותח, מחבר אותם אל הנלמד כאילו הדברים בצורה מוחשית וחיה, כאילו הדין של הגמרא לפני אלף וחמש מאות שנה, קורה זה עתה מול עיניהם. התלמידים יישבו מרותקים אל מקומותיהם, יביעו את דעתם במהלך העניינים, דעתם לא תהיה פנויה למריבות ולהתעסקויות עם חבריהם, וכך תרוויחו שיעור מעניין, קליט עם דיון פורה.

לימוד הגמרא למשל, הוא לימוד אתגרי ומעניין, שאין דומה לו. כאשר השיעור נמסר בשיטה הנכונה והתלמידים מגלים בו עניין, הוא הופך להיות השיעור המעניין ביותר לתלמידים והללו נמשכים אליו כבחבלי קסם. אם נשכיל לחבר את הדיונים על פרה וחמור, על נזקי שור ושדה, אל החיים העכשוויים עם דימויים מחיי היום-יום שלנו, אין ספק שהתלמידים יגלו בזה עניין ובכך נרוויח כפליים. השיעור יהיה מעניין ואפקטיבי, החומר יהיה קליט ויישמר לאורך זמן, התלמידים יזכרו את הלימוד כחווייתי ולא כעול מכביד שמעורר בהם חלילה סלידה, וכמובן - מבחן התוצאות ידבר בעד עצמו.

עוד חזון למועד להרחיב בסייעתא דשמיא על יצירת שיעורים מעניינים וחווייתיים, תוך יצירת עניין בקרב התלמידים שתכניסם לאווירה מיוחדת בלימוד ותגרום להם אהבת תורה ויראת שמים.

מוכנות

כדי להגיע לצורת הגשת חומר כזו, עלינו להיות מוכנים היטב לשיעור. אנו צריכים להכיר את החומר על בוריו, לעמוד בבטחה אל מול התלמידים כשהכל נהיר וברור לנו, ומראש כבר חשבנו והכנו את עצמנו כיצד להציג את הסוגיה הנלמדת באופן המעניין ביותר ובחיבור הקרוב ביותר לשכלם. אין הדבר אומר, שאסור למורה לפעמים לומר לתלמיד שהקשה קושיה טובה, 'איני יודע'. גם רש"י הק' כתב כן פעמים מספר בפירושו, והדבר אינו גורע כלל מכבודו של המורה, כפי שרבים חושבים, אלא להיפך.

ננסה לבדוק ונראה, שכל חומר שלא היה נהיר לנו כל צורכו ולא שחנו בו כזקן ורגיל, היה לנו קשה מאוד להעבירו בכיתה. אפשר גם לבדוק דבר פשוט. ישנם כמה מקצועות שרוב האנשים לא אוהבים אותם בלשון המעטה, לדוגמה: שיעורי דקדוק שרוב האנשים לא מתמצאים בהם ולא מבינים מימינם לשמאלם. הסיבה לסלידה שרבים חשים למקצוע זה היא מכך שהמורים שלימדו אותנו את הלימוד הזה, הם עצמם לא בדיוק הבינו את מה שהם מלמדים, ולכן המורה היה ממטיר הוראות ומקריא כללים נוקשים ללא הסברים ודוגמאות, כך שהתלמיד חש בכך לימוד ללא טעם ועניין, וגם הוא הפך להיות כמו המורה שלו, חסר ידע בנושא ובעל ריאקציה ממנו. לעומת זאת, מורה מקצועי בתחום, שמכיר היטב את החומר ויודע להסביר כל דבר דבור על אופניו, מעניק לתלמידים את החומר באופן ברור ובהיר, והתלמידים קולטים מהר מאוד שעומד לפניהם אדם שבטוח בעצמו והמסר הסמוי עובר עליהם במהירות.

בכלל, צורת לימוד הגמרא אינה אמורה להיות כשיעור הרצאה של מרצה באוניברסיטה. לאורך הדורות ידעו כולם, כי לימוד הגמרא מביא את הלומדים בו להיות ברמה של אוטודידאקט - לימוד בכוחות עצמאיים. לעומת רוב לומדי האקדמיה בעולם, שכוחם בעיקר בקליטת חומר ושמירתו בזיכרונם, הרי שתלמיד הלומד גמרא בכיתה ד' לדוגמה, שבכיתה זו נהוג להתחיל את לימוד הגמרא ברוב הת"תים ובתי הספר, אינו לומד דווקא לדעת ולהכיר את אלו מציאות - הפרק הראשון שנוהגים להתחיל בלימודי הגמרא, אלא מקבל את הכלים לכל חייו כיצד ללמוד גמרא, כיצד לנתח סוגיה, איך להסיק מסקנות ולהקיש נתונים זה לזה, ועוד כלים חשובים שילוו את התלמידים בכל חייהם ובכל לימודיהם.

כלים מקצועיים והרחבת אופקים

בנוסף להצגת החומר הנלמד בצורה חווייתית ומעניינת, יש לעשות שימוש תמידי במראה לוח. אין כמוהו כדי להסביר לתלמידים פרטים שונים, להשריש בהם למשל ביאורי מלים בארמית על ידי כתיבתן על הלוח, אשר כך הן נשמרות לאורך ימים בזיכרונם.

את הלוח רצוי למלא במהלך השיעור בשיתוף פעולה עם התלמידים, ולא למלא אותו בבת אחת בסוף השיעור, דבר שתועלתו מועטה אם בכלל.

בסיום השיעור רצוי לעשות סיכום על כל הנלמד בעזרת דף עבודה ערוך ומסודר, שייתן למורה את המשוב האמיתי על מידת קליטת החומר בקרב התלמידים והמקומות בהם עליו לשפר את עבודתו.

מורה טוב, אינו מתמקד בשיעור רק בחומר הנלמד באופן יבש וחסר מעוף. מורה מעולה, מרחיב את אופקי התלמידים, מוציא מתוך החומר הנלמד תובנות חשובות לחיים, ומוסיף צבע ועניין בכל שיעור, שלכאורה נראה יבש. גם שיעור חשבון הופך להיות אצל מורה כזה, לחוויה בפני עצמה. ומי מדבר על שיעורי תורה, נביא, גמרא, היסטוריה ותולדות ישראל, טבע, גיאוגרפיה ועוד. בהשקעה מעטה מצד המורה, הופך השיעור למעניין שבעתיים, מרתק מאין כמוהו, עד שהתלמידים פשוט שוכחים מהצורך להפריע בשיעור.

סדר וניקיון

חשוב למורה להקפיד על סדר וניקיון בכיתתו. זה משליט אווירה רגועה בכיתה, משריש בלב התלמידים הרגלים חשובים שילוום כל חייהם.

ידוע הסיפור אודות אחד מאבות תנועת המוסר, שנסע שעות ארוכות כדי לבקר את בנו בישיבה ולתהות על קנקנו. כשהגיע לישיבה, לא מיהר להיכנס אל אולם הישיבה על מנת לראות כיצד בנו לומד, או לפחות לחקור אחריו אצל ראש הישיבה ומגידי השיעורים, אלא עלה ראשית אל חדרו שבפנימייה ובדק את מיטתו וארון החפצים הסמוך לו.

כשראה שהכל מסודר למופת, זה הספיק לו והוא חזר מיד אל ביתו. תלמיד מסודר באופן שיטתי, מסודר גם במחשבותיו, בלימודיו, בהבנתו, ומאורגן בחפציו ובמטלותיו. זה הופך להיות טבע שני והרגל מושרש, גם במקרים שהילד מגיע מסביבה מפוזרת וחסרת סדר.

הסדר יביא עמו גם את העקביות והעמידה על העקרונות של המורה. תלמידים שרואים מורה הפכפך, שמשנה את דעתו עם כל משב רוח קל ודבריו אינם מחזיקים מים, הם בזים לו בלבם ומטבע הדברים נפגעת סמכותו בעיניהם וקשה לו מאוד לשנות זאת. לעומת זאת, מורה עקבי שעומד על דרישותיו ואינו משנה את דעתו חדשים לבקרים, ייתכן שבתחילה התלמידים יתמרדו ויתקשו לקבל זאת, אבל ברגע שיראו שהמורה אינו זז מדעותיו, הם ייאלצו לקבל זאת ולפעול על פי הנחיותיו.

יש להדגיש כמובן, שהעקביות הזו אינה באה על חשבון כבודם של התלמידים. זה דבר שאסור לגעת בו ולפגוע בו חלילה. כבודו של כל תלמיד חשוב בעינינו עד מאוד ופגיעה בו, יכולה לעשות בו שמות חלילה ולהותיר בו משקע לאורך ימים ושנים.

יש לדבר אל התלמיד בכבוד, אבל בתקיפות ובצורה ברורה. אפשר לדרוש ממנו, אפשר לייסר אותו, אפשר אף להעניש אותו במקרה הצורך, אבל יחד עם זאת יש לשמור על כבודו ולא לפגוע באישיות שלו וכשמוכיחים את התלמיד, מעבירים ביקורת על מעשיו אך לא על אישיותו.

מתוך הכבוד הזה שאנו רוחשים לתלמיד, נוכל לתת בו אימון ולהפקיד בידיו תפקידים ביצועיים שונים. כשהתלמיד יראה את האימון שאנו רוחשים בו, את האמונה שאנו מאמינים ביכולותיו, ובכך שאנו סומכים עליו בביצוע מטלות שונות (שבד"כ הן תרופות פלא לאותם תלמידים שסובלים מקשיי קשב וריכוז, ונדרש להם לפעמים לצאת להתאוורר מעט), זה ירים את הכבוד העצמי שלהם וייתן להם חשיבות עצמית גדולה.

וקצת טיפים נוספים.

אין כמו סיפורי צדיקים, כדי להשריש בלב התלמידים הרכים אמונה, ביטחון, מידות טובות, דרך ארץ, ותרנות, כיבוד הזולת, אנושיות ועוד תכונות חיוביות לאין ספור. הסיפורים שובים את לב התלמידים וחודרים לאט אל לבם. גם אם התוצאות לא ניכרות לעין מיד, חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם, והרי הם כמים שקטים החודרים עמוק, ומי יודע בעוד כמה שנים תבוא השקעתנו לידי ביטוי.

הסיפורים גם מהווים נשק של ענישה והענקה לתלמידים. התלמידים שכה ממתינים לשעת הסיפור הקבוע מדי יום, ואפשר לעשות זאת בסוף היום בסיפור בהמשכים לדוגמה עם מסרים חינוכיים ומוסר השכל, יהיו מוכנים לעשות הכל בשביל הסיפור. והמורה משכיל במשך היום לנווט את כיתתו עם נשק זה, ומעמיד את דרישותיו כנגד התמורה שהוא נותן להם על כך.

המקל והגזר

מורה אינו יכול לבוא כל העת אל התלמידים בדרישות של לימוד, כתיבה, הקשבה, האזנה, דרך ארץ, תפילה בדביקות, ועוד. יצר לב האדם רע מנעוריו והתלמיד הצעיר מתקשה להתמודד עם הגירויים החיצוניים שיש לו, ולכן עלינו גם לתגמל את התלמידים שנאבקים עם עצמם ומצליחים. מורה כזה, שמעמיד את המקל במובן המושאל של המלה, הכולל רשימת דרישות ארוכה מצד התלמידים, חייב להעמיד מולו גם את הגזר במלואו אורכו.

עליו להיות יצירתי עם מגוון של אמצעי תמורה שונים כדי לתגמל את התלמידים ולגרום לקנאת סופרים שתרבה חכמה. הן במבצעים, בהגרלות על פרסים יקרי ערך, מיני מתיקה שונים, ימי פעילות מגוונים, יציאה ליום שדה, טיולים, הרפתקאות, חידונים, ועוד היד נטויה. וגם אם לעתים המורה צריך לשלם מכיסו את ההוצאות הללו, זה כדאי מאוד ושווה כל אגורה.

*

ייתכן שמקריאת החומר והרעיונות הרבים, תעלה אולי המחשבה בלב המורה: כמה אפשר לדרוש מבן אדם אחד? מה את כל זה אני אמור לבצע בעצמי? אז נכון. זה באמת הרבה מאוד, אבל כל זה לא נועד בעיקר אלא בשביל מישהו אחד, אתה. כל זאת פשוט יקל לך את העבודה, יפיח בך רוח נעורים ויגרום לך אושר ורעננות. אילו היה מישהו מגיע אליך ואומר לך שיש לו נוסחת פלא, שתשנה את העבודה שלך מן הקצה אל הקצה, לא היית מסכים לנסות אותה? אז מדוע שלא תנסה הפעם? בהצלחה!

בל נשכח, שהמפתח לכל הצלחה, היא התפילה לבורא העולם, שייתן לנו את הכוח והיכולת לחנך את בניו לתורה ולתעודה, ולגדל את הדור הבא שהופקד בידינו, בדרך הסלולה לנו מאבותינו עד ביאת משיחנו במהרה בימינו.

"וְלִמְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, תִּתֵּן לָהֶם אַמִּיץ לֵב וּבַר לֵב וְכֹחַ לְהַפְלִיא לַעֲשׂוֹת אִיש עַל עֲבוֹדָתוֹ לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת שָׁמַיִם בֶּאֱמוּנָה, שֶׁלֹּא יִכְשֹׁל כֹּחַ הַסַּבָּל, וְאַל יִהְיֶה לָהֶם רִפְיוֹן יָדַיִם, וְהָסֵר מֵהֶם לֵב רַגָּז וְהַקַּפְּדָנוּת. וְתֵן לָהֶם תַּלְמִידִים הֲגוּנִים וְיִהְיוּ מַצְלִיחִים בְּתוֹרָתָם לַעֲשׂוֹת פְּרִי קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, וְאַל יָבוֹא מִכְשׁוֹל לְיָדָם וְאַל יֵצֵא מֵהֶם תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ".

 ('תפילת המלמדים' בספר "עיון תפילה" לרבי חיים רשפיץ מפראג, דעסוי תנ"ט)